"שלום משפחה יקרה וחברים, הלוואי שלא היינו צריכים להזמין אתכם, אבל במייקל שלנו חייבים להיזכר כל שנה. הפעם אנחנו נדאג לכל ענייני הטקס. בקשר לכיבוד, המצב של יהודית לא מאפשר לה להכין כמות, אז אם זה לא קשה, אנחנו מבקשים שכל אחד יביא משהו. זו תהיה עזרה גדולה. מי שצריך הסעה שיתקשר לחנן, הבן של מרים. להתראות, משפחת ברוש".
זהו הטקסט שמקבל את פניהם של המעוניינים להזמין כרטיסים למופע הפרינג' הקורע ביותר בעיר - מייקל. להזמין כרטיסים זה חשוב, כי מופעי סוף השבוע המסורתיים בתמונע הם כבר סולד-אווט לחלוטין לקראת אמצע השבוע. "מייקל", או בשמו הטכני-לירי "קומדיה טראגית לחמישה משתתפים ומזרון", הולך והופך מסופ"ש לסופ"ש לתופעה תרבותית מתעצמת, בדרך לזכות במעמד קאלט בדברי הימים של הפרינג' העברי הגאה. קצת כמו חיידק, בשקט בשקט, בלי פרסום, מתחת לרדאר, ובעיקר- מפה לאוזן, מתגבש קהל גדל וחוזר להצגה המטורפת הזו. בכלל, אם כבר זרמנו עם מטאפורת החיידק... כשאתה יוצא משם אתה מרגיש מעין שליחות להעביר את זה הלאה, באהבה, לאיש אשר אתה חפץ באושרו. ועוד דבר בא לך, וזה לראות את התגובות הראשוניות של הבנאדם שהבאת איתך, בלי שיש לו מושג למה הוא נכנס. וכך גם הפוסט בבלוג הזה. לא צילמתי כלום, ולא אכתוב דבר, למעט סיפור המסגרת שהוא אירוע האזכרה השנתי לאותו "מייקל", דמות לא מפוענחת, וחמשת בני המשפחה/חברים אשר חוברים יחדיו על מנת לכבד את זכרו, ומשאירים את הכבוד בבית. אנסמבל מייקל הנפלא, מונה חמישה שחקנים מבריקים, עם טיימינג קומי מדוייק, שלעולם לא שוברים דמות, ולוקחים אותך לשעה וחצי בערך של אוירת WTF (?!) למטיבי לכת..ותאמינו לי, זה פרייסלס.
לא רוצה לחשוף את מה שקורה על הבמה, ולכן, מלבד תמונת היח"צ היחידה של ההצגה, אצרף רק תמונת אוירה מתיאטרון תמונע שאני כל כך אוהבת, בדאון טאון יצחק שדה, בואכה שונצינו, ושל הבמה ה"מייקלית" פוסט-אפוקליפסה. וזה רק מיקרו. אתם לא רוצים לדעת איך נראה הפריים המלא ואיזה פוגרום החברה האלו משאירים אחריהם. מה שהכי מטריד בכל הסיפור הוא שהדמויות הן כל כך ישראליות, כל כך מוכרות ו"משלנו", שבסוף כל הסיפור הזה, עם הבטן שמתייסרת מכאבי צחוק, נשארתי עם אשכרה תחושת עצב כזו קטנה, על הדיספנקשנל-פמלי הזו.
בקיצור, תדאגו לראות את זה לפני שזה הופך לנחלת הכלל ומישהו יתן להם סיטקום. הכי כיף במחתרת.
זה היה בשישי בערב. בשבת בבוקר הוזמנתי לעליה לתורה ומשם לבראנץ' אינטימי נפלא. למה אני מציינת את זה בפוסט? סתם כי רציתי להשוויץ בתמונה של פלטת הפירות של נורית, ולתת במה לשעטנז המילולי שאבישג המציאה לבראנץ' במסגרת בר מצווה- בראנצ'מיצווה! בראנצ'מיצווה !!! איך משתמשים בזה במשפט? בדיוק כך - "אני לא יכול להכניס סיכה מרוב שאני מפוצץ, חזרתי עכשיו מבראנצ'מיצווה ולא הפסקתי לתקוע..". הידד! אני אוהבת יצירי כלאיים שכאלו!
ומשם, כמה שעות אחרי זה, בפנייה חדה, לאירועי השקיעה של שבת. את השבת סיימתי בנווה צדק, כי עם כל הקלישאה, זה באמת המקום הכי קסום לברוח אליו ואינו מצריך כרטיס טיסה. תמיד עובד. הפעם שבתי לביסטרו 1887, שנמצא בפינה של לילינבלום 1. התוודעתי למקום המוצלח הזה מעצם שכנותו ל"מאליבו 8" של חברתי שירה, עליו כתבתי פה כבר בפוסט נפרד. בדרך פלא, המקום הזה שומר על קסמו האירופאי גם בשעות היום וגם בשעות הלילה. ביום, יש בו אוירת שלווה שמזמינה אותך לשבת בשקט עם עצמך או בצוותא, בעוד בערב האוירה בו הופכת רומנטית להפליא. במסגרת האסקפיזם הידוע שלי המתקרא "קפיצה קטנה לפריז", המקום הזה לעולם לא מאכזב, בעיקר בזכות תפאורה ממש מוצלחת, הן בעיצוב המוקפד של המקום, והן בשכונה הציורית והפרחונית שעוטפת אותו. כבר תקפתי את המקום מכל הזוית - פעם ל"קפה ומאפה", פעם לארוחה מלאה (היה טעים אש) ותמיד היה נעים ומחבק. הפעם נחתה עלי מוזת "חיה בסרט" והחלטנו, אבישג ואני, לדפוק את הראש ביין טוב, למען נשכח שמחר יום ראשון וחוזרים לעולם האמיתי. אני די מייחסת את השפעת האלכוהול להולדת המושג בראנצ'מיצווה, כך שלדעתי יש לי לגמרי מניות בפטנט הדקדוקי הזה!
הזמנו שתי כוסות של גוורצטרמינר טעים וקריר, שישב בול על הבריף של עונג שבת, ובדיוק כשכבר הכל התחיל להסתובב סביבנו, הגיע אמיר (בעלים? מנהל?) עם הבקבוק הפתוח ופינק אותנו ב"יש פה עוד איזה כוס וחצי... תהנו!", וכך דפק לנו סופית את ההליכה בקו ישר.
בקיצור, כמו שאמרה הכותרת, סוף שבוע דו קוטבי. משונצינו לפריז, מתיאטרון שוליים לבית כנסת שכונתי, מיין קינוח לסוכריות טופי, מביזאר למנומס, מהזוי לציורי......רכבת הרים כיפית ולא אחידה של דברים שמשמחים אותי. וזה עוד בלי שהזכרתי בכלל את הביקור החוזר בטפאו בחמישי ובשישי ברצף, צפייה לילית בסרט אורות אדומים (scared the bejesus outta me) עם רוברט דה נירו המשובח, והסיום המפואר באמצע הלילה בדיקסי, משל היינו תיכוניסטים ומחר אין בצפר. סה"כ 4 שעות שינה, אבל מי מתלונן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה